בראסיקאס להצלה

לנו כמה כתמי יער פה ושם, אבל החלק שנותן לנו הכי הרבה עבודה הוא זה השוכן ליד בית הספר היסודי הישן וגובל בצד אחר בכמה בתים. בגלל הקרבה של מבנים, עלינו להיות זהירים במיוחד לוודא שהקרקע מנוקה כראוי. מלבד היבטי הבטיחות, האם ראית את גודל הקנסות שהם יכולים להטיל על הזנחה לעשות זאת?

אני אוהב את העץ הקטן הזה. הוא מכיל תערובת של עצים שונים, כולל כמה פקק עדין למדי, אלון ישן ומפואר וכמה אורני מטריה עדכניים יותר. יש עדיין כמה אקליפטוס למרות הנחישות שלי להיפטר מכולם. אני באמת לא יכול לסבול את המפלצות. בכל מקרה, שם הייתי עם חותך המברשות, פרצתי לאחור את הברזים ושאר הסבך לפי הוראת החוק וערמתי את הפסולת לערימות כדי להיאסף מאוחר יותר עם הטרקטור. זה היה יום בהיר אך סוער והעבודה התקדמה די טוב. בדיוק עשיתי ערימה ליד הכביש והתיישבתי לנשימה, בלי להסתכל בשום דבר מיוחד, מוקסם מציפור שחורה ששרה בקרבת מקום וקריאות אתריות של נקר איברי שמגיע משם. צפיתי בחיבוק ידיים כשטנדר לבן חולף על פני הכביש וחצי הבחנתי במישהו מעיף משהו מחלון הנוסע. לא חשבתי על זה דבר עד שתלולית הסבך החתוכה פרץ לפתע בלהבות. הבנה פתאומית: הנוסע זרק בדלת סיגריה דולקת.

תוך פחות מדקה האש שאגה בקול רם יותר מכפי שאדם יכול לצעוק, וכשנתפסה על ידי הרוח החזקה היא כבר יצאה מכלל שליטה. להבות זינקו לכתרי העצים וחלק מהאורנים הקטנים יותר החלו להשחיר. חשבתי: למה האורנים? למה לא האקליפטוס המדמם? לומר שאני נבהל יהיה לשון המעטה. השריפה שאגה במעלה הגבעה מהר יותר ממה שמישהו יכול היה לרוץ. למזלי, הייתי בצד המכופף אבל לא היה לי מה להתמודד עם השריפה מלבד כף, אז לאחר שביקשתי עזרה, התחלתי להכות את הלהבות היכן שיכולתי, לא בגלל שחשבתי שאני יכול לשלוט בה אלא בגלל שזה עדיף מאשר לא לעשות כלום. השכנים יצאו עד מהרה מבתיהם באזעקה והופק צינור וה בומבירים התקשרו. יש תחנת כיבוי אש כמעט בטווח הראייה מהבית שלנו, אבל, כמובן, זה נמצא ברובע אחר לגמרי ולכן במקום לנסוע חמישה קילומטרים בלבד, המכונה האדומה המבריקה הייתה צריכה לנסוע מעל עשרים.

בשלב זה, כל הסבך בין המקום בו החלה השריפה לבתים ליד בית הספר הישן זינק בלהבות קקפוניות. הציפור השחורה, שהמנגינה המתוקה שלה נהניתי רק דקות קודם לכן, ישבה כעת על גג בית הספר, חורקת מבזעקה וזעם. מכונית משטרה הגיעה לאורך הכביש והאטה. שני קציני ה- GNR תפסו את זירת התופת המשתוללת ואת קבוצת השכנים האכזרית שניסתה בעוז לכבות את הלהבות. הם משכו את ראשיהם חזרה למכונית ונסעו. זמן הפסקת קפה, כמובן. שכן הושיט לי כוס גדולה של מים ממותקים כשעמדתי מזיע, החזקתי ללא תקווה צינור גינה נגד הלהבות האדירות.

להציל את היום

בסופו של דבר, זה היה טלאי הכרוב שהציל את היום. אחד השכנים שתל מספר רב של קובס גלגס בין העץ לביתם וזה שימש כהפסקת אש, למרות הברסיקה הקלויה. אה! כל זה איבד את קלדו ור דה. הלהבות כבו כמעט באותה מהירות שהתחילו והשאגה נפסקה, והוחלפה בשריקה מבשר רעות.

שו טר פרץ, המשטרה חזרה ועש תה את מה שהמשטרה תמיד עושה בנסיבות כאלה: הם דרשו תעודות זהות. הסברנו מה קרה והראיתי להם היכן עבר הטנדר אך לא יכולתי לתת מידע שימושי. אחד מהם הרים בזהירות את אחד מקציפי האש המאולתרים וטפח כמה גחלים מסריחים בצורה חצי לב. בן זוגו נראה משועמם ובהה בזלזול בכל הסצנה, מצחצח אפר ממגפיו המבריקים. הוא צעק לחברו, 'קדימה, ג'ואו, כבר כמעט ארוחת צהריים. ' ג'ואו הניח בצייתנות את המקצף על עץ חצוף למחצה וחזר למכונית, הרים את מגפיו גבוה כדי לא ללכלך אותם

כמה זמן ייקח עד שהבומביירו י גיעו? שאלנו כשהם עלו למכוניתם. הם צחקו. ברור שזו הייתה בדיחה טובה.

מכונית כיבוי אחת הגיעה בסופו של דבר, וכמובן, הם הביאו טפסים למילוי. היער המסריח נבדק ונחשב בטוח אך הוזהרנו לבדוק כל כמה שעות במשך היומיים הקרובים. "זה יתפוצץ שוב בלהבות כשאתה לא מסתכל, בדרך כלל בלילה" אמר מפקד צוות הכיבוי. ובכן, חשבתי, זו דרך אחת לגרום לנדודי שינה.

Fitch is a retired teacher trainer and academic writer who has lived in northern Portugal for over 30 years. Author of 'Rice & Chips', irreverent glimpses into Portugal, and other books.

Fitch O'Connell