סיפור על שתי מדינות שחולפות באור יום

כששכני ליסיניו, קומוניסט מסור, הזמין אותי לבוא איתו לליסבון לציון חמישים שנה לנפילת הדיקטטורה של אנטוניו סלאזאר, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לבלות את היום עם חברי הטוב ועם כל הפורטוגלים כדי לחגוג את הצלחתו של מה שהפך למודל חזק ובריא לדמוקרטיה מתמשכת בהצלחה. הייתי צריך משהו לחגוג, שניתנו רק כמה ימים לפני שצפיתי בחדשות באימה כשהכוחות האפלים של הסמכותיות נעו במרץ נגד סטודנטים ואנשי סגל ברחבי אמריקה כדי לדכא ולדכא באופן פעיל את קולות הדמוקרטיה, זכויות האדם, חופש הביטוי, המחשבה הליברלית

עבור אמריקאים, זה אולי נשמע קצת פרדוקס לקומוניסט מסור לחגוג את הדמוקרטיה, אבל הרעיונות שמאחורי מערכות השלטון תמיד היו חד ממדיים למדי עבור עם שמנוהל בעיקר על ידי סאונדביטים ואסטרטגיות שיווק. כאן בפורטוגל, הפוליטיקה אינה מגדירה את אופיו של האדם, והיא גם לא מחלקת אנשים ללכידות לאומית מפוצלת, או פוגעת בגאווה של להיות פשוט פורטוגזי. אנשים כאן לוקחים את הפוליטיקה שלהם לקלפי ביום הבחירות, ואז חוזרים הביתה לחיות בשלווה את חייהם בין חברים, שכנים ואנשי עיירה, לא משנה למי מישהו הצביע. קומוניסטים, סוציאליסטים, שמרנים, דתיים ולא דתיים כאחד חולקים ארוחות, עבודה, משקאות בבר ושיחה בהקשר החשוב יותר של חייהם הרגילים. השכנים שלי, ליקיניו הקומוניסט, משפחת סנטוס השמרנית יותר, עדי יהוה הסמוכים, וכל מי אחר ברחוב הקטן הכפרי שלנו, כולם נהנים זה מחברת זה את זה. בניגוד עצוב, הפוליטיקה באמריקה מגדירה לחלוטין את כולם ומכתיבה הכל הרבה מעבר לתוצאות הבחירות. מחינוך ועד בריאות לסביבה, אוכל, מוזיקה, בידור, בילוי ואפילו חדרי אמבטיה, האמריקאים מוודאים שהם מרגישים צדיקים יותר מהאמריקאים ממש מעבר לרחוב תלוי אך ורק היכן ואיך הפוליטיקה שלהם נמצאת (משחק מילים מיועד).

מכיוון ש"מהפכת הציפורנים" השלווה של פורטוגל הביאה סוף סוף דמוקרטיה לאנשיה, סקרן לראות כיצד ארצות הברית ופורטוגל הלכו לכיוונים שונים לחלוטין ביחס עד כמה הממשל שלהן, הלאומי והבינלאומי, דבוק בדמוקרטיה, זכויות אדם, שלטון החוק, יושרה חוקתית וקידם שוויון והזדמנויות טובים יותר לאזרחיהן (כמו גם לאחרים ברחבי העולם). בעוד פורטוגל שמרה על אמונותיה הדמוקרטיות שהבטיחה מהפכת ה -25 באפריל, אמריקה הפכה לאט לאט לאוטוריטריות שמרנית, לא שונה מזו של משטר הדיקטטורה לשעבר של סלזאר שהפורטוגלים השתחררו ממנו לפני חמישים שנה.

לאחר אירועי 1974, פורטוגל שמרה על מערכת בחירות שהיא הוגנת ומאוזנת מבחינה דמוקרטית בשילוב עם מתן חינוך, בריאות והזדמנויות לאזרחיה כמיטב יכולתה. ארה"ב, לעומת זאת, תכננה מחדש את מערכת הבחירות שלה באופן שמבטיח שאמריקאים מהמעמד הבינוני וההכנסה הנמוכה ירוויחו מעט מאוד, אם בכלל, תוך פגיעה ברעיון הדמוקרטיה הייצוגית. על פי שני מחקרים עצמאיים של אוניברסיטאות פרינסטון וצפון מערב שנעשו בשנת 2014, ארה"ב למעשה אינה עוד דמוקרטיה. המחקר של האוניברסיטאות מצא כי חוקי מימון הקמפיינים של "אזרחים מאוחדים" הפכו למעשה את ארה"ב לאוליגרכיה. בקיצור, המעמד העשיר וקבוצות האינטרסים המיוחדים יכולים לשלוט בבחירות ובמי שהם רוצים לראות בתפקיד. תמיד, הדבר האחרון שאוליגרכיה רוצה לעשות הוא לספק חינוך, בריאות והזדמנויות לאזרחים. הכסף הזה הולך לאיבוד בכיסים שלהם. מערכת זו נותרה ללא עוררין בין אם נשיא דמוקרט או רפובליקני יושב בבית הלבן, או שרוב שמרני או ליברלי שולט בקונגרס

דבר מרכזי נוסף שאיפשר לפורטוגל להפוך לדמוקרטית יותר מארה"ב הוא שלמרות היותה חלק מקהילת האיחוד האירופי הגדולה יותר, היא שמרה על עצמאות מוחלטת כמדינה ריבונית מבלי להיות מושפעת יתר על המידה מכל מדינה זרה שתערער את האינטרסים שלה. אין קבוצת לובי הפועלת בשם מעצמה זרה חיצונית כדי לשלוט במיקוד ממשלת פורטוגל שעשוי לקחת כסף ומשאבים נחוצים מאזרחי פורטוגל. לעומת זאת, ארה"ב מוכתבת למרבה הצער על ידי מדינה זרה שיש לה כוח והשפעה לא מזויפים ביחס כמעט לכל ההיבטים של הגוף הממשלתי של אמריקה. מיותר לציין שהמדינה הזו היא ישראל. איפא"ק, הוועדה האמריקאית לענייני ציבור (לשעבר הוועדה הציונית האמריקאית לענייני ציבור) היא אחת מקבוצות הלובי הפוליטיות החזקות ביותר בארה"ב, הפועלת למען מדיניות פרו-ישראלית, האינטרסים של ישראל ואזרחיה באמצעות השפעה ישירה על פוליטיקאים אמריקאים, כמו גם על בחירות בארה"ב. היא רק אחת מכמה קבוצות לובי פרו-ישראליות באמריקה. התוצאה של זה היא מחויבותה הבלתי מוצהרת של אמריקה לשלוח מיליארדי דולרים לישראל מדי שנה, מה שמסייע לתמוך במערכת הבריאות האוניברסלית החינמית של המדינה, חינוך אוניברסיטאי חינם ודיור בר השגה לאזרחיה, בעוד האמריקאים נותרים לדאוג לעצמם. ישראל היא גם מרכזית בהשפעתה על מדיניות החוץ האמריקאית ועל ההחלטות שהתקבלו באו"ם (בין אם חוקים בינלאומיים מופרים ובין אם לאו). בנוסף, ניתן לראות מהאירועים האחרונים בשבועות האחרונים כי לישראל יש השפעה חזקה גם על ענייני הפנים של אמריקה, כפי שניתן לראות בדיכוי ההפגנות הפרו-פלסטיניות באוניברסיטאות ברחבי אמריקה. יחד עם זאת, כמעט כל רשתות התקשורת האמריקאיות נמצאות בבעלות ובשליטת אידיאולוגים ציוניים פרו-ישראליים, המזינים את הציבור האמריקאי במה שהם רוצים שישמע. ככל הנראה, ארה"ב היא אומה שמורה מאוד שאיבדה את יכולתה לחשוב ולפעול לעצמה. כלומר, עד שסטודנטים באוניברסיטאות ממזרח לחוף המערבי החליטו לקחת את העניינים לידיים שלהם כדי לנסות ולהחזיר את אמריקה למקום שבו היא צריכה להיות

כל המחשבות המטרידות האלה על אמריקה עלו במוחי ברכבת עם ליסיניו לליסבון ב -25 באפריל, אך עד מהרה הן נשטפו ברגע שיצאנו לרחובות והדמוקרטיה הוצגה במלואה כפורטוגזים מכל תחומי החיים, כל המפלגות הפוליטיות, כל הצבעים והגילאים, כל הפרספקטיבות הצטרפו יחד כדי לחגוג אומה שעומדת יחד בסולידריות עבור עצמם, כמו גם עבור אלה ברחבי העולם שאינם ברי מזל כמוהם. דגלי פורטוגל ופלסטין היו בכל מקום. התופים הפועמים של הדמוקרטיה והקולות נגד המדוכאים היו חזקים והדהדו ברחבי אבנידה דה ליברדאדה ומעבר לה. פרח הציפורן האדומה המייצג של החופש עיטר את בגדי הנוכחים. בשלב מסוים, כל הסצנה הביאה אותי לדמעות. זה מה שאמריקה צריכה להיות, זה מה שאמריקה יכולה להיות: מודל לכל העולם לראות ולחקות אותו, לחיות ולחיות למענו. 25 באפריל הוא לא רק יום, אלא קריאה לעולם טוב יותר. תחי הדמוקרטיה!! יחי מהפכת הציפורן!!