תמרוני חזירים

למען ההגינות, זה היה קורה רק פעם או פעמיים בכל חורף. עברתי ממאיה לגאיה (בימים ההם יכולתי להזיז רק אות אחת בכל פעם) ונתקלתי באותו דבר שוב אבל עד אז למדתי לזהות את הסימנים המסבירים של אלה שהחזירו חזירים במוסך. זה לא היה הריח (חזירים הם בעלי חיים נקיים לשמצה אם מטפלים בהם כראוי). זו הייתה הלהיטות של הכלבים המתגוררים בבתים של שכנים. אוו, הייתה להם חוצפה בקשר לזה שהצביעה על כך שחזירים צצים. או א-טרוטר, או מה שלא יהיה. ברגע שהתחיל ההרג בפועל, צרחות החזיר כמעט הוטבעו בייללות אקסטטיות של אוכלוסיית הכלבים המקומית. אין הרבה סיכוי לשינה ביום הריגת חזירים

כמובן, הם כבר לא עושים את זה כל כך הרבה. אני לא מתכוון שהם לא הורגים חזירים. הם עושים. מעל 17,000 חזירים נהרגים מדי יום במדינה, אך פחות ופחות נעשים מחוץ למטאדורו המאושרים ככל שהכללים לשחי טה ביתית מחמירים. עברתי כמה פעמים מאז שהשכנים האחרונים שהורגים חזירים העירו אותי והשכנים הנוכחיים שלנו מגדלים את החזירים שלהם בצד השני של הכפר. זה המקום שבו החזירים שלהם מקבלים את הסכין כדי שלא נשמעה אותה אלא אם יש רוח חזקה ממזרח. למרות שהשכנים האלה שוחטים את החזירים שלהם בצד השני של הכפר, הם עושים את כל השחיטה והעישון בבית הסמוך אלינו. הטרקטור שלהם מונע מהמקום בו הוא חי בדרך כלל בחלק התחתון של הבית והחזיר המת מובא ונתלה; סכינים מחודדים, ומונחות קערות גדולות. עד מהרה נשרף הריח הבלתי ניתן לטעות בו של השערות על העור וכך מתחיל התהליך הארוך

בהשוואה לאנשים רבים שאנו מכירים, אנחנו לא אוכלים הרבה בשר וכשאנחנו עושים זה בעיקר בשר לבן, אם כי אני חייב להודות שאנחנו נהנים מקצת חזיר מדי פעם. אנחנו אוהבים אוכל צמחוני אבל לעולם לא נרצה להיות צמחוניים בלבד. מה שלמדתי בפורטוגל הוא שלהיות מודע היטב לתהליך שבאמצעותו נשחטים בעלי חיים ואז נטבחים (כלומר על ידי ביצוע הכל בגינה של השכנים שלך ולפעמים ממש מולך) הוא שלב חשוב בקבלת המציאות של להיות אוכל בשר. לעצום עיניים ואוזניים לאופן הכנת הבשר אינו הגנה כלל בהיותך אוכל בשר. אם אינך יכול לקבל את התהליך שבו הבשר מגיע לצלחת אז אולי לא מגיע לך להיות בראש שרשרת המזון המסוימת הזו.

לפני זמן קצר אחי הגיע להישאר כמה ימים ויצאנו לארוחה כמוך, באיזו מסעדה כפרית קטנה ונסתרת. היינו עסוקים בארוחה שלנו שאינה חזיר ונהנינו מהשיחה שניהלה על ידי שני סועדים אחרים, שבחרו לשבת בשולחנות נפרדים בצדדים מנוגדים של החדר כדי לנהל את השיחה הקטנה שלהם. האדון הקשיש, בואו נקרא לו סנהור אלטו, היה אחד מאותם אנשים שמשוכנעים שכל העולם רוצה לדעת את דעתו על כל נושא תחת השמש. האישה המבוגרת, בואי נקרא לה סניורה סורדה, התלהבה מאוד על כל מה שנאמר לה ותמיד היה לה תשובה מהירה. עם זאת, לעתים רחוקות היא שמעה נכון מה נאמר, ולכן 'השיחה' שצעקה ברחבי החדר הייתה מעט מנותקת.

אחי, שלא הבין מילה מכל זה, התרכז בעז הצלויה שלו. הגברת ואני די נהנינו מהתיאטרון החובבני הזה כשההליכים נקטעו על ידי שני גברים שפרצו פנימה דרך דלת הכניסה כשהם נושאים חזיר מת שלם על כתפיהם. זה היה מרוסק אבל אחרת היה שלם. הם צעדו על פני חדר האוכל, תלו טרופים בקושי חסרים את ראשי הסועדים, ושיח אלטו/סורדה הופסק. הגברים לקחו את החזיר היישר למטבח. שעשינו שזה נמסר דרך דלת הכניסה ולא על ידי לקיחתו דרך הדלת האחורית הניתנת לשירות מאוד. האב אלטו הכריז בקול רם שהוא יחזור במהלך השבוע לנסות קצת מזה. גברת סורדה הסכימה ברציפות. ראשי הסועדים האחרים הנהנו בהערכה וכל הפרק זכה למחיאות כפיים. תהיתי מה הייתה התגובה במסעדה בבריטניה אם חזיר מת שלם היה מופיע פתאום בחדר האוכל. אני בספק אם זה יתקבל בהנהן של אישור. זה אכן שימש להזכיר לי שלעתים קרובות מדי אנו נסגרים מהמציאות של מה שאנחנו עושים כל יום וכי כמה תזכורות חדות, כאשר פורניר הכבוד מנוקב, אינן דבר רע

Fitch is a retired teacher trainer and academic writer who has lived in northern Portugal for over 30 years. Author of 'Rice & Chips', irreverent glimpses into Portugal, and other books.

Fitch O'Connell